ניקוי תזונתי
עשיתי את זה!
סיימתי עשרה ימים של ניקוי תזונתי עמוק ושרדתי כדי לספר.
לא בקלות אני משתמשת במילה הישרדות אבל היו ימים היו שעות שהיא ממש מתאימה להם.
נתחיל בלמה?
שזאת השאלה שהכי הרבה שאלו אותי בני המשפחה הקרובים, חלק מהחברים וחלק מהלקוחות כשדיווחתי על חיים בגיהנום ודחיית משימות.
הלמה שלי פשוט ומתחלק לשניים בניגוד למקובל.
אחד – אף פעם לא עשיתי את זה.
הרבה פעמים רציתי, מלא חברות שלי עשו לאורך השנים ניקויים מהסוג הזה ואני תמיד חששתי ונמנעתי.
חששתי מרעב.
חששתי מחדגוניות של האוכל בתור אחת שאוהבת לגוון בקטנה כל יום
חששתי שמה שצריך לאכול יהיה לי לא טעים.
חששות קטנים אבל עוצרים.
ושתיים – רציתי לעשות ריסטארט לגוף.
כבר כמה שנים שהגוף שלי לא מבין אותי ואני בטח לא מבינה אותו.
אנחנו מדברים על בסיס כמעט יומיומי אני מנסה לטפל בו בתשומת לב ובהתחשבות, נותנת לו אוכל טעים ומזין, טרי ולא מעובד כמעט במאה אחוז.
נותנת לו תנועה אינטנסיבית יומיומית ואפילו חסכתי ממנו בשנים האחרונות את העשן של הסיגריות.
והוא?
מבאס אותי, לא משתף פעולה, מעלה על עצמו שכבות וקיפולים שלא היו לו אף פעם קודם.
רציתי לטלטל אותו שיחזור לעבוד כמו פעם, נו טוב אני יודעת שאי אפשר כמו פעם אבל טוב. שישתף פעולה.
אני ביום שאחרי היום.
יום קצת מוזר, עוד לא שתיתי את הקפה שכל כך פינטזתי עליו במהלך הניקוי, דוחה אותו לזמן של תשוקה אמתית או הזדמנות נהדרת, יש לי תחושה שזה יקרה היום אחר הצהריים עם חברה שלא ראיתי ממש הרבה זמן. מתי בפעם האחרונה התרגשתם מכוס קפה?
היום אני כמו הולכת על קצות האצבעות, חוששת לקלקל, ללכלך, לחזור להרגלים הקודמים שלי, זהירה.
אני מרגישה שהניקוי עבורי היה יציאה למסע.
מסע למקום לא מוכר, חדש וכמו במסע היו בו לא מעט קשיים והתמודדויות, שלושת הימים הראשונים של הניקוי למשל היו מבחינתי מסע על מים סוערים ומטלטלים כשהשמש קופחת על הראש. מיגרנות קשות, תחושת עייפות גדולה ובחילות של שליש ראשון.
ונתתי לזה להיות, ישנתי כמה שיותר, ניסיתי לדבר עם עצמי להמשיך מתוך אמונה שאיכשהו מתישהו זה פשוט יעבור. וכמו קסם ביום הרביעי הגעתי ליבשה יציבה והראש כבר לא כאב, לא היו בחילות ובזהירות רבה התחלתי להירגע קצת.
עכשיו התחלתי את החלק העמוק של הניקוי או במילים אחרות ומפורטות יותר – חמישה ימים שבהם התזונה שלי הייתה מורכבת משייק ירוק בבוקר ואחר הצהריים ומרק משלושה ירקות בצהריים ובערב.
יאמר לזכות המתכונים של אומינה שהכל טעים
יאמר לזכותי שהייתי רעבה.
אתגר חדש ושמו רעב.
טוב, ברור לי שזה רעב בתנאי דהלוקס כן, אבל התחושה עצמה של הריק בבטן היא תחושה שאני לא מרבה להרגיש – מתי בפעם האחרונה הרגשתם ממש רעבים?
והיו שעות שהיה לי ממש קשה, רציתי עוד משהו, פינטזתי על עלים של חסה, על אגס עסיסי, על עוגייה, בצנוע ובקטנה לא על איזה כריך מטורף או חמין של שבת. ועל קפה.
לצד הרעב התחילה להתפתח הרגשה טובה. הגוף הסרבן שלי התחיל להרגיש טוב. הכוחות והמיקוד המחשבתי התחילו לחזור וביום החמישי לשייקים הרגשתי עירנית במיוחד, אנרגטית וחזקה .
ולא פחות מזה, הרגשתי סיפוק שהצלחתי, קצת כמו לסיים אימון כח קורע של עינת עם ידיעה פנימית מוחלטת שהתגברת על הקושי ועשית עד הסוף את כל הפלנקים בלי לנוח בכלל.
כמה ימים אחרי שהפסקתי לעשן, לפני כמה שנים, נסעתי באוטו לבד ותוך כדי נסיעה לא הפסקתי לומר לעצמי וואוו זה מטורף! עשית את זה! את קולטת את לא מעשנת יותר! ועפפפפפה על עצמי .
וזה קרה עוד הרבה פעמים מאז, שאני נזכרת והלב שלי מתמלא שימחה ותחושת גאווה גדולה.
בואו נגיד שיוצא לי לומר לאנשים, גם אם הם לא שואלים אותי שההישג הכי גדול שלי הוא שהפסקתי לעשן ועכשיו מתחתיו הוספתי עוד הישג, השלמתי עשרה ימים של ניקוי תזונתי ואני כאן לספר שזה היה שווה לצאת למסע הזה.
