cof

רק על עצמי

אני לא מאמינה ששוב אני נכנסת לזה

לכתוב על עצמי

מצד שני כבר אמרו את זה קודם לפני

רק על עצמי לספר ידעתי

ואם אני לא יודעת

מי ידע?

 

זיכרון?

ממש לא הצד החזק שלי

מתקשה להיזכר בהמון פרטים מהילדות שלי בקיבוץ

והזיכרונות שיש הם ניצוצות של רגעים קצרים

החלפת כמה משפטים או אפילו מילים

זיכרונות בתמונה קצרה

יותר מזכיר סטילס מסרט עם סאונד ומוזיקה.

אלה שיש הם חזקים וברורים מאד

ותמיד קשורים קשר עז לרגש עצמתי

שמחה גדולה

כאב

בושה

אחד מאלה.

אז הנרטיב שמלווה אותי מאז ומתמיד

הוא משפחתיות

כתיבה וקריאה

הקשבה.

הפסקול בבית ילדותי

נע בין צ'יטיצ'יטי באנג באנג

ומי שלא מכיר הוא ילד.

מתי כספי, נורית גלרון, יהודית רביץ

סיימון וגרפונקל, דודו זכאי, הלהקות הצבאיות

הגבעטרון.

ריקודי עם בחדר האוכל

רגליים יחפות.

לנערות שלי היה כבר פס קול אחר.

אני בחרתי שם כבר את המוזיקה ולא הורי ואחי.

בנזין ותיסלם, כן את שניהם עם יתרון קל לבנזין.

קווין!

גם פוליס ופורינר שקרעו לי את הלב ובלי להתבייש צרחתי את מילות השירים שלהם במקלחת.

קני רוג'רס, ברברה סטרייסנד והבי ג'יז שעינתי הכניסה לחיי

ורוד סטיוארט שענבל העריצה ושמעתי אותו שוב ושוב.

וככל שאני כותבת מתמלא לי הראש בעוד שמות שאת חלקם אני לא יודעת לאיזה שנה ספציפית לשייך ונהייה מן מישמש כזה שבטח התפזר על כמה וכמה שנים.

אחר כך הכרתי את ליאור והסאונד שלי הפך להיות מושפע ממנו

אילן וירצברג, הנשמות הטהורות, מרסדס סוסה וארז הלוי.

באופן מפתיע הכתיבה פה על עצמי הובילה אותי לכתוב על הסאונד המוזיקלי בלי שום תכנון מראש

לכו תבינו תודעה ואיך היא מתפלפלת.

יכולתי בדיוק באותה המידה להיזכר בתחושות חזקות לנופים שהקיפו אותי בירוק עמוק וחום כהה של אדמה

לצבע הוורוד של הרקפות בחורף או התפוחים באדום וירוק במטעים שהקיפו את הקיבוץ.

אני זוכרת בדידות למרות שהייתי מוקפת במשפחה גדולה וחמה ובהמון חברים. הייתה בדידות ותחושת שונות פנימית גם כשהייתי הכי אחת מקבוצה בקיבוץ של פעם. ולמרות שהרגשתי שייכות והכי בית אמתי.

מוזר לא?

בגיל 12, כחלק ממשימות בר המצווה שקיבלנו, לקחו אותנו לסיור לילי למקומות עבודה שעובדים בלילה – מאפיה ומפעל עופות למשל.

באותו מפעל הפכתי לצמחונית. אני זוכרת את הרגע המדויק שלא הייתה ממנו חזרה.

תרנגולת כרותת ראש שמניעה עדיין את רגליה גם שניות ארוכות אחרי שמתה.

ההבנה החד משמעית והוויזואלית ששניצל הוא תרנגולת מתה היה הרגע הזה.

אני צמחונית גם היום.

צוללת לתוך ספר ועוד אחד, רומנים היסטוריים, ספרי מתח שאי אפשר להניח מהיד, ביוגרפיות לצד רומן רומנטי.

ספרות ישראלית יפה עמוס עוז וסמי מיכאל, דויד גרוסמן, ס. יזהר, א.ב יהושוע ומאיר שלו  לצד מתורגמת.

ספרים תמיד היו הביטחון שלי, כדור ההרגעה הידיעה המוחלטת שגם במציאות הפכפכה ומשתנה, גם כשטוב מאד או רע מאד תמיד אוכל לצלול ולברוח למציאות אחרת מציאות מקבילה ולשהות שם. לפעמים שעות וימים עם הפסקות קצרות, לפעמים רק בקצוות של הלילה לכמה דקות עד שאירדם.

וכך זה גם היום.

ליד המיטה שלי יהיו בדרך כלל כמה ספרים. אחד שסיימתי אחד או שניים שאני קוראת עכשיו ובשאיפה עוד אחד שכבר מחכה לי להיות הבא בתור.

הבלוג הזה נועד להיות בית בשבילי ואני ממש אוהבת לארח.

כמו תמיד בבית חדש , אני עוד לא זוכרת איפה כל דבר מונח ואיך לסדר את הדברים שיהיו הכי נוחים לשימוש וגם הכי נעימים לעין. כמו שאני מכירה את עצמי בטח עוד יהיו פה לא מעט תזוזות ושינויים עד שזה יהיה בדיוק כמו שנח לי.

שמחה שבאתם לבקר ומקווה לפגוש אתכם פה גם בהמשך בין הסיפורים והתמונות.

חיבוק