אינסטהבלוג
לא תכננתי את זה אף פעם ככה אבל אני מבינה שעד עכשיו האינסטגרם שלי היה בעצם בלוג אישי.
שם, לא משנה מתי או באיזה מצב רגשי או פיזי הייתי מצאתי מקום לביטוי.
קל לי לבטא את עצמי באינסטגרם.
אני יכולה לעשות את זה עם הרבה או מעט מילים, התמונות מדברות שם אותי, מספרות רגעים שעצרתי כדי לקחת ולזכור אותם.
אני מגלגלת אחורה וקדימה את התמונות, לעיתים רחוקות מגיעה ממש עד התמונה הראשונה שהעליתי אי שם ב 2011 , התמונות הראשונות שאין בהן שום מחשבה, מצלמת, מתנסה עם הפילטרים של אינסטגרם, שוקלת האם זה תמיד צריך להיות צילום של הרגע, מעלה תמונות ללא מחשבה, בלי קשר לכלום.
התמונה הראשונה ששיתפתי, עלמונת בת 6.5
אני זוכרת מתי התחלתי להתייחס לפיד בצורה אחרת, הרבה פחות מבולבלת. זה לא היה קשור לשום דבר שלמדתי על המדיה הזאת זה פשוט נבע מתוך מקום של חיבור פנימי. הכי עצמי לעצמי, כמו יומן אישי שלא נועד לעיניים נוספות , לא מצפה לתגובה ולא נמדד בשום לייק.
זאת הייתה תקופה של יום יום נטול עניין.
הרגשתי איך השבועות שלי עוברים ומה שממלא אותם זה רק עשרות משימות שצריך לעשות – סביב הילדים, סביב הבית, מן תחזוקה שוטפת כזאת שלא מובילה לשום דבר שנמשך, מכלה כוחות ואנרגיה, מכניסה אותי למוד של שעמום, חוסר סיפוק ועצבות.
מהמקום הזה, תוך כדי שאני הולכת יום יום לעבודה ברגל , התחלתי לחפש בדרך משהו יפה, נעים כזה שמריח טוב או שמואר ואולי קצת חבוי, להתבונן ולחפש.
ומצאתי. כל יום מצאתי, יותר מאחד.
וכשמצאתי, עצרתי וצילמתי. חיפשתי את הזווית הכי טובה, על מה לשים את הפוקוס וצילמתי כמה תמונות, ככה מהנייד.
הפעולה עצמה כבר שימחה אותי.
לחפש שינה לי את נקודת המבט ובמקום רק ללכת לעבודה ל"עוד יום" יצאתי מהבית עם המחשבה – איזה אור יש היום, איך השמיים נראים, מה מזג האוויר בחוץ, מעניין מה אמצא היום.
יצאתי ערנית, מוכנה, יצאתי מהבית עם תדר של התרגשות ליום החדש. וכל יום מצאתי לפחות דבר אחד ששווה להיעצר לידו ולצלם.
זה חלחל לעבודה והתחלתי לתעד יותר כל יום רגעים קטנים, פרטים וחלקי פרטים, כל דבר שמשך את תשומת ליבי, התחלתי לראות את הסביבה היומיומית שלי דרך הפרטים הכי קטנים ומשתנים שבה.
המשכתי גם בבית עם הילדים ובסופי השבוע , מאמצת את נקודת המבט הערנית, הסקרנית המחפשת וכשאני מבחינה במשהו עוצרת ומצלמת.
באותו זמן עדו, בן זוגי עדיין לא למד פוטותרפיה ולא חשבתי על זה בהקשר הזה. באופן טבעי גיליתי משהו שהכי פשוט וזמין לי ומצאתי דרכו את היכולת לשנות את התחושות הקשות שהסתובבתי איתן – את חווית החיים המעייפת ונטולת השמחה למקום אחר שבו אני חווה את החיים היומיומיים שלי כמרגשים ומסקרנים ומלאים בקסמים ויופי.
זה הפוסט הראשון בבלוג, והוא זורם ממני אחרי שבועיים שבהם אני תקועה עם זה.
האמת שבכל יום נתקעתי יותר ויותר- הכותרת "לכתוב את הפוסט הראשון" סירסה אותי לגמרי וכל יום איבדתי ביטחון ביכולת שלי לכתוב, שאלות כמו "מה יש לי בכלל להגיד" חלחלו והחלישו עוד וזרעו זרעי ספק עצמי בקרקע שחשבתי שכבר פיתחה חוסן מזרעים כאלו.
מסתבר שלא.
ואז שוב האינסטגרם החזיר אותי הביתה, לעצמי.
כשאני יוצרת עם לקוחות את עמוד האינסטגרם העסקי שלהם אני מחפשת בדיוק את זה. איך הם יגללו וכל שלישייה או תשיעייה נוספת תספר להם את עצמם, את המהות שלהם, את מה שמסקרן אותם ומלהיב אותם ומדמיינת איך הסיפור הזה פוגש את הלקוחות שלהם ונוגע בהם, מספק להם את התשובה לשאלה שאולי עדיין לא שאלו.
ומבחינתי אם תאמצו את הדרך הפשוטה הזאת להפוך עייפות וחוסר עניין לערנות מלאת משמעות בחיי היום יום זה כבר מרגיש לי טוב, ממש טוב.
